חתונה בבית

מכתתים רגליים בין עשרות אולמות וגנים? יש מי שמשאירים את ההתלבטות הזו לאחרים, ומחליטים פשוט לעשות את זה בבית. למען האמת זה לא כל כך פשוט, כי צריך להשקיע בפרטים הקטנים והגדולים, שזוגות רגילים לא נותנים עליהם את הדעת, אך ענת והרינדר עשו זאת – ונהנו מכל רגע. אין כמו בבית

רגע אחרי שענת יגיל ובחיר לבה, הרינדר מישרה, הודיעו להוריה שהם מתחתנים, אמרה ענת לאמה: "ויש לי עוד משהו להגיד. אני יודעת שקודם כל תגידי לא, אבל אני מבקשת שבכל זאת תחשבי על זה קצת". האם המסוקרנת והנרגשת שאלה במה מדובר, ובתה הצעירה השיבה: "אנחנו רוצים להתחתן אצלכם בבית". "בשום אופן לא", קבעה האם נחרצות.
"זה היה צפוי", אומרת ענת היום, "אבל אחרי חמש דקות היא השתכנעה - היא גם הבינה שזה רעיון מיוחד, וגם הוחמאה מזה שהיה לי כל כך טוב לגדול בבית, שאני רוצה גם להתחתן בו". וכך היה.

אוכלים אצל השכנים
קצת פחות מחמישה חודשים לאחר אותה הודעה דרמתית, נישאו ענת והרינדר בטקס אלטרנטיבי מיוחד ובמקום ייחודי וחד פעמי – בחצר בית הוריה ביישוב עומר שבנגב.
למזלה לא רק בני משפחתה הסכימו לשתף פעולה בשמחה, אלא גם השכנה בבית הסמוך: לצורך הפיכת חצר הבית גן אירועים שיכיל 250 אורחים, הוסרה הגדר המפרידה בין הגינות, כך שבגינה של משפחת יגיל נערכה קבלת הפנים, טקס החתונה ולאחר מכן מסיבת הריקודים, ובגינה של שכנתם הוצבו שולחנות האוכל.
"זה דרש בעלי מלאכה רבים שבמקומות מסודרים הזוגות כלל לא נדרשים להתעסק איתם", אומרת ענת, "אך זה גם איפשר לי להתחתן במקום שחלמתי להתחתן, וגם בתאריך שחלמתי, ה-7.7.2005, שזה היה תאריך מבוקש גם משום המספר וגם משום שזה היה יום חמישי, וייתכן שבמקומות אחרים שהיינו מנסים הוא היה תפוס, ולא רצינו להתפשר. לנו התאריך הזה היה חשוב מסיבה נוספת: זה בדיוק באמצע בין ימי ההולדת של שנינו, ורצינו גם חתונה ב'מזל סרטן'".
איך מתחילים לתכנן חתונה כזאת?
"מייד לאחר שהודענו שאנחנו מתחתנים, הרינדר נסע להודו לנסות לסדר דרכונים להוריו על מנת שיוכלו להגיע לארץ לחתונה (מה שלצערנו הרב לא הצליח בסוף, עקב הבירוקרטיה ההודית הסבוכה, והיה הדבר היחיד שהעציב אותנו באירוע), ואני התחלתי ללכת עם ההורים שלי לחפש בעלי מקצוע. אולי באזורים אחרים, כמו המרכז והשרון, עורכים יותר חתונות בבית, אך באזור באר שבע זה נדיר, וחששנו שלא נמצא אנשי מקצוע מתאימים, אבל בסוף נמצאו כולם. כל בעל מקצוע הגיע קודם לבית, כדי לראות את התנאים".
דבר ראשון מצאו ענת והוריה קייטרינג שהסכים להגיע אליהם הביתה - זר מעדנים, קייטרינג העורך אירועים במקומות פחות מקובלים. "האוכל הגיע מוכן, בקונטיינרים ששומרים על הטמפרטורה, הם לא בישלו במקום", מסבירה ענת. "סגרנו בגינה חלק קטן שהוקצה עבור הקייטרינג והמלצרים, שם היו הכלים ושם הם התארגנו והוציאו את המנות. הקייטרינג דאג גם לריהוט ולציוד, כמו שולחנות, כיסאות, מפות, סכו"ם, צלחות וכו'.
"בעזרת הקייטרינג הגענו לאדם בשם דני גרקוביץ, שהיה אחראי על כל מערכת החשמל. דני בדרך כלל לא עושה חתונות, אלא אירועים גדולים יותר. חששנו מאוד ממקרה של הפסקת חשמל, שהחשמל לא יעמוד בעומס, ודני נתן לנו ביטחון שיהיה בסדר, וכן עיצב תאורה מאוד יפה בגינה.
"בעלי הקייטרינג המליץ לנו גם על חברת תקליטנים - יוניק מתל אביב, ומנהל האירועים שלהם בא אלינו לגינה קודם כדי לבדוק את השטח. התקליטנים נאלצו להביא איתם הכל - גשר תאורה לרחבת הריקודים, ואפילו במה קטנה שעליה נערך הטקס, שפורקה מייד לאחר מכן, משום שבאותו מקום נערכו הריקודים. די.ג'יי באבי מיוניק, אגב, היה נהדר והצליח לקרוא היטב את הקהל המגוון שהיה באירוע – גם החברים ההודים והאנשים מהשגרירות ההודית, וגם המשפחה האשכנזית שלי. הוא שילב גם מוסיקה הודית ועשה זאת מספיק בחן, כך שגם הלא הודים, שבדרך כלל 'אלרגיים' למוסיקה הזו, נהנו ורקדו".

אוספת השבלולים
ענת והרינדר לא לקחו מעצב חיצוני, אלא עשו הכל בעצמם. "אבא שלי והרינדר עשו עבודה מאסיבית בגינה, ואנחנו החלטנו על הכל מבחינה עיצובית", מספרת ענת. "למשל, לא רצינו לעקור את מתלי הכביסה הבנויים בחצרות, אז הגבהנו אותם קצת, כיסינו אותם בבדים, והם היוו מעין גגונים לשולחנות הבר, וכך נוצרו פינות בר במראה טרופי; כיסאות ושולחנות פלסטיק של הגינה הוצבו בין העצים, ושימשו כריהוט אלטרנטיבי; למרכזי השולחן קנינו צנצנות עם נרות. זה הצריך שבועיים של חיפוש אחר צנצנות שהיו זולות מספיק בשביל כמות כזאת". ענת מזכירה עוד פיצ'פקעס קטנים, שצריכים לדאוג להם רק כשאתם מארגנים את האירוע לבדכם מאלף עד תיו, ולא מטרידים את מנוחתכם כשאתם עורכים אירוע באולם מסודר. למשל, הם שכרו את שירותיה של מנקה לאורך כל הערב, שתדאג לניקיון השירותים; משום שהם לא מצאו מגבות ידיים בדיוק בצבע שהם רצו, אמא של ענת ישבה ותפרה במו ידיה 200 מגבות; הם חיפשו ומצאו סלסלות בדיוק בגודל הנכון למגבות, ותלו אותן מהתקרה; כן דאגו לפחי אשפה קטנים לחדרי השירותים; הם קנו 30 סטנדים עם מספרים לשולחנות, מסוג הסטנדים המשרדיים שמחזיקים פתקים; את פתקי ההושבה הם גזרו מבריסטול במו ידיהם, כשאחת האחיות של ענת ("זו עם הכתב היפה") גויסה לכתוב את כל השמות, ובת דודה הועמדה בשולחן קבלת הפנים כדי לחלק את פתקי ההושבה לאורחים; הם לא שכחו לעשות בעצמם מפה ברורה של ההגעה לבית ולצרף להזמנה; הם גייסו לול של אחד התינוקות במשפחה, שיהווה את סל המתנות, וציפו אותו בד (אותו הבד שכיסה את מתלי הכביסה שהפכו לגגונים) שיהיה אסתטי; הם דאגו לריסוס נגד מזיקים בגינה, וענת אספה במו ידיה את השבלולים מהגינה אחד אחד ערב קודם, כי הסיוט הגדול שלה היה שהחלזונות יזחלו על השולחנות...
"רוב הדברים נקנו בכל מיני שווקים כדי להוזיל את העלויות. זה דורש קצת יותר זמן, אבל כדאי לחפש את הזול ביותר", היא מציינת.

החתול השתתף בצילומים
ההתארגנות לחתונה נעשתה כמובן גם היא בבית. את שמלת הכלה שלה לקחה ענת כמה ימים קודם לכן מהמעצבות שרית וענת מזכרון יעקב. בבוקר יצאו היא ומלוותיה למספרת VIP בבאר שבע לסידור השיער, והמאפרת, סמדר פינקלשטיין מאיל מקיאג' המתגוררת במושב סמוך, הגיעה אליהן הביתה. "לא היה לי לחץ של סלון כלות ולא הייתי צריכה להתחרות על תשומת הלב עם עוד כלות. כולנו התארגנו בבית והיה מאוד נעים", היא אומרת.
צלמי הווידאו והסטילס - אלברט ודודו מיוסי סטודיו, הגיעו במהלך ההתארגנות, לתעד את הפיכתה של ענת מבחורה לכלה, ואת המהפך שעבר על בית הוריה מבית משפחה לגן אירועים. "לא יצאנו לצילומים, לא היה חוף ים או אתר עתיקות מרגש. הצטלמנו בגינה בין העצים, כיאה לזוג הודי", אומרת ענת. "אבל כמה כלות יכולות לשתף את החתול שלהן בצילומים, ובחתונה בכלל? זה עוד יתרון של להתחתן בבית".

מתחת לשמיים
את טקס החתונה האלטרנטיבי ערך יורם גלילי ממכון הטקסים החילוני. "את רוב הטקס כתבנו לבד, כשיורם הנחה וכיוון אותנו בתהליך הכתיבה, והוא גם הנחה את הטקס מאוד יפה וברגש", אומרת ענת. החתונה היתה ברוח היהודית - עם כתובה, כוס, טבעות, יין וכו', אבל לא היתה חופה. "חשבנו שזה רומנטי יותר להתחתן תחת כיפת השמיים", היא מוסיפה.
מבחינה כלכלית, זה השתלם?
"אני חושבת שכן. הייתי בטוחה שהחתונה הזאת תצא הרבה יותר יקרה בגלל כל נותני השירותים המיוחדים, כמו החשמלאי, הבנאים של הבמה וכו', אך בשורה התחתונה זה יצא פחות.
"לא ויתרנו על שום דבר ולא התפשרנו, בחרנו את בעלי המקצוע הטובים ביותר, אבל עשינו בסך הכל חתונה צנועה שכל ההוצאות בה היו הכרחיות. אפילו לא היה לנו רכב מקושט. זו היתה הבדיחה בבית, שכדאי לקשט רכב וסתם לצאת להסתובב במושב".
ומבחינת ההכנות המרובות, היה כדאי?
"יש קצת כאב ראש וקצת חריקות שצריך לקחת בחשבון, גם בגלל שלקחנו את הכל על עצמנו – לא לקחנו מפיק ולא מעצב אירוע, שזה גם עבר בראש, אך בסוף החלטנו לעשות הכל לבד, כולל עיצוב ותיאומים, וברור שהיו קצת חריקות ופאשלות. אבל בשורה התחתונה, היה מאוד יפה וייחודי. אני חושבת שהיתה אווירה מאוד נעימה, חגיגית מצד אחד, אבל עדיין ביתית. הרגשנו שאנחנו לא רק משתפים אנשים בטקס האינטימי שלנו, לא מזמינים אותם רק להשתתף בשמחתנו, אלא ממש מזמינים אותם להיכנס לחיים שלנו, לבית שלנו".
איך הגיבו האורחים?
"האורחים הרגישו שהאווירה היתה נינוחה יותר. הם התרגשו מהטקס המיוחד ומהמקום המיוחד, שום דבר לא היה צפוי. הם הרגישו שיש משהו מאוד כן בטקס, שהוא מאוד שלנו. אמרו שהיה נעים לבוא אלינו הביתה. הם הרגישו שהם מגיעים לגן אירועים שהוא יצירה חד פעמית".
אם זה היה כל כך מוצלח, אולי זה לא יהיה חד פעמי?
"חשבנו על זה", צוחקת ענת, "נשארנו עם 200 מגבות, אז חשבנו לפתוח גן אירועים...".
איך הגיבו השכנים?
"חשוב ללכת יום-יומיים קודם ולהתנצל מראש בכל השכונה. לשכנים שלא הוזמנו, הלכתי כמה ימים לפני החתונה אחד אחד והודעתי מראש, שלא יהיו הפתעות, והתגובות היו טובות. קיבלתי הרבה איחולי מזל טוב והשכנים גילו הרבה התחשבות. אם מתנצלים מראש, התגובות טובות.
"בנוסף לכך, התחלנו את החתונה מוקדם מהמקובל בגלל שזה בבית, וידעתי שאחרי 23:00 בלילה, גם אם התנצלתי, כל שכן יכול להתלונן. קבלת הפנים החלה בשבע, ולקראת חצות הדי.ג'יי החליש את המוסיקה".
ענת מסכמת שני דברים עקרוניים הנדרשים לחתונה בבית: "שיתוף פעולה משפחתי חשוב, כי זה פרוייקט שקשה להרים לבד, במיוחד משום שבדרך כלל אתם לא מתחתנים בבית שלכם, אלא של אחת המשפחות; בנוסף, צריך לאהוב את הפן הארגוני. זו אמנם הפעם הראשונה שאנחנו מרימים אירוע בסדר גודל כזה בבית, אך כבר ערכנו בו כל מיני מסיבות, בריתות וכו'. אנחנו משפחה שאוהבת לעשות דברים לבד מבחינת ארגון ואירוח. צריך לאהוב את זה ולדעת ליהנות מזה. צריך ליהנות מלשוטט שבועות בשווקים עד שמוצאים את הסלסלה המתאימה לשירותים".

כך היכרנו 
ענת והרינדר הכירו באוניברסיטה העברית בירושלים לפני כחמש שנים. היא היתה סטודנטית בחוג ללימודים הודיים, והוא עשה את הדוקטורט שלו בנושא ישראל. "כשלמדתי הינדי, המרצה רצה להביא לכיתה הודי 'אותנטי', שיתרגל איתנו את השפה, והביא את הרינדר", אומרת ענת. "אני תמיד צוחקת ואומרת שאני כזאת חרשנית, שלקחתי את השיעורים הביתה... מייד כשראיתי אותו, ידעתי שזה זה. בחברה המערבית יגידו שהיה בינינו קליק או שיש בינינו כימיה, ובתרבות ההודית אומרים: 'זה ברור מאליו, היכרתם בגלגול קודם'.
"חברים משותפים, במעונות, עזרו להכיר בינינו. זמן קצר אחרי שנעשינו חברים, הוא היה צריך לעזוב כי נגמרה לו המלגה והוויזה, ואז אני נסעתי אליו להודו בחופשת הסמסטר. אחר כך הוא הגיש בקשה לעוד מלגה ולעוד מלגה, וכך חיינו על זמן שאול בין המלגות. עד שהוא השיג כאן עבודה כעתונאי בסוכנות ידיעות הודית וכמרצה באוניברסיטה, ומאז יש לו ויזה שמתחדשת אוטומטית מדי שנה ומעמד של תושב חוץ".
למה החלטתם לבנות את חייכם בישראל ולא בהודו?
"אני דווקא חשבתי על זה. נשמע לי מאוד כיף לגור שם. אך הרינדר חשב, והיום אני מבינה שהוא צדק, שעדיף להיות כאן מבחינת לימודים ועבודה".
מה היו התגובות על כך שאתם ביחד?
"ההורים שלי היו בהתחלה מופתעים, הרי בן זוג הודי זה לא הדבר הכי שגרתי בעולם, אבל מהר מאוד הם התאהבו בו וקיבלו אותו. מצד החברים, היו בהתחלה תגובות כמו 'ברור לך שזה לא יחזיק מעמד', כי זה נשמע כמו משהו שלא יכול להתפתח לכיוון רציני. לא כעסתי, אבל גם לא לקחתי ללב.
"הייתי בהודו פעמיים, ופגשתי את המשפחה שלו. התגובות שם היו יותר קשות, כי זו חברה שמרנית מאוד. העניין הוא לא רק שאני לא שייכת לקהילה, אלא שזה בכלל לא מקובל לצאת עם בחורות. רוב האנשים, גם אם הם עירוניים ו/או משכילים, מתחתנים בשידוך, בנישואים מאורגנים. הוא ניפץ שם משהו מאוד יקר ועדין, אז התגובות היו קשות. אבל כבר בפעם הראשונה שהייתי שם, עם כל השוק והצער שהיה למשפחה שלו, הם היו נחמדים אליי והצליחו לקבל את זה יותר מהר ממה שחשבתי. כי הם אנשים חמים מטבעם, אז ברגע שהם הצליחו להשלים עם זה, הם קיבלו אותי בהמון חום".
איך תנהלו את חיי המשפחה בעתיד?
"אני מניחה שלא נבחר בדרך אחת, אלא נכלול קצת מכל דבר. כשניסע להודו, נשתתף בריטואלים ההודים, וכשנגור בישראל, נחגוג את החגים היהודיים. ננהל בית שכולל שתי מסורות. כמו טקס הנישואים שלנו. היה לי חשוב שזה יהיה טקס מאוד יהודי, כי בעוד כמה חודשים נערוך בהודו טקס שיהיה מאוד הודי. אגב, כדי לתת לנישואינו תוקף בישראל נסענו לקפריסין להתחתן בנישואין אזרחיים. אנחנו מספרים שאנחנו מתחתנים שלוש פעמים, כי כבר התמכרנו לזה. החתונה הראשונה היתה כזאת כיפית, שרצינו עוד...".