זר הכלה הוא המגע הסופי, תוספת צבע ורעננות לכלה הלבנה, עניין של מסורת ובעיקר סמל להמשכיות – כשהזר בזרועות הכלה הוא מסמל תינוק עתידי שייוולד לזוג הטרי, כשהוא מושלך לאוויר ונקלט בזרועותיה של חברה רווקה הוא רומז על סיכוי לעוד חתונה בקרוב.
עקבות למנהג של נשיאת זר ביום החתונה אפשר למצוא כבר ביוון העתיקה. הכלה היווניה נשאה קיסוס, סמל לאהבה נצחית. ברומא העתיקה הכלה נשאה צרור של עשבים ריחניים (בעיקר רוזמרין), כסמל לנאמנות ופריון וגם כדי לסלק רוחות רעות. את הוורדים הביאו לראשונה לחתונות האנגלים הוויקטוריאנים, שבעיניהם הוורדים סימלו אהבת אמת.
צופית רוזן N.D.S.F, מנהלת מקצועית בבית הספר לעיצוב ושזירה zer4uschool, מפרטת אילו מבנים של זרים ממתינים לכלות שיקטפו אותם: זר הכלה יכול להיות זר נשפך, הבנוי כמו טיפה הפוכה. זהו סגנון מאוד קלאסי. הזר יכול להיות בסגנון מודרני, בנוי כקבוצות או בנוי כך שהכלה מחזיקה אותו כמו כוס שמפניה, הזר יכול להיות בנוי כמו תיק, סגנון הזר יכול להיות כפרי, דרמתי או קלאסי. בכל מקרה הזר צריך להיות מותאם לכלה ולשמלה: אם הבד מבריק ניתן להשתמש בפרחים עם ברק, אם הבד כפרי יתאים לו זר כפרי. גודל הזר צריך להיות פרופורציונאלי לכלה - אורכו יהיה בין שליש לחמישית מגובהה.
את הזרים ניתן ליצור במספר טכניקות. הטכניקה הקלאסית היא חיווט בחוטי ברזל, כשכל פרח מלופף בצמר גפן וטייפ האוטם אותו. לפרח יש "רגל" מחוטי ברזל, מה שמאפשר תנועה. זר כזה בארץ מוזמן בדרך כלל על ידי אנשים ממוצא אנגלוסקסי המעריכים עבודה זו. הנסיכה דיאנה התחתנה עם זר כזה שהיו בו כ-10,000 פרחים! טכניקה נוספת היא בניית "בוקה", זר שנקשר ליד, מאוד נפוץ וקל להכנה, אך חסרונו בכך שהפרחים נשארים ללא מים. סוג נוסף הוא זר "בריידי" דמוי מיקרופון עם ידית ספוג. בזר מהסוג הזה על שטח קטן נשזרים הרבה פרחים וחשוב שהוא ייעשה בידיים מיומנות, כי אם לא הכלה יכולה למצוא את עצמה הולכת חופה כששביל של פרחים שנובלים מהמיקרופון מלווה אותה. עוד אפשרות היא בניית כדורים מפרחים שנישאים בסרט כמו תיק יד קטן. מאז המצאת הדבק הקר, המאפשר הדבקת פרחים וגם אטימה של הגבעול, השמיים הם הגבול. האופנה המובילה היום באירופה היא בניית "תיקים" לכלה. צריך להיזהר שהמשקל של הזר לא יהיה כבד ולכלה יהיה נוח לשאת אותו.
גם הסגנונות המוכרים לכולנו הולכים ומשתכללים. לזר ה''קלאסי'' - זר עגול (בדרך כלל של ורדים) בגובה בינוני, עם מעט עלים ירוקים, עטוף בבד או נתון בשרוול פלסטיק לאחיזה נוחה – התווספו בשנים האחרונות פרחי בר, פרחים מיובשים, ובעיקר משחקים של צבעים. הזר הארוך - פרחים ארוכי-גבעול כמו סחלבים, שושן צחור, ליזיאנטוס וכדומה, בדרך-כלל לבנים – לא פס מהעולם. הזר הארוך נישא על ידי הכלה כמו תינוק, הוא דרמטי, תופס הרבה מקום ומושך הרבה תשומת-לב. זרים קצת פחות שגרתיים הם זרי חמניות, זרים ''פראיים'' עם עלים ופרחים שמתפרעים לכל הכיוונים, זרים המשלבים פרחים חיים, יבשים וצבועים (בזהב). עוד מנהג שחזר אופנה הוא פיזור עלי פרחים לפני החתן והכלה בדרכם לחופה. לכלה שלא רוצה ללכת עם זר שתופס את היד אפשר לעצב זר ''צמיד'', פרחים קטנים ועדינים שיושבים על פרק היד. גם עם הזרים, כמו כל דבר בעולם הפנטזיות של החתונות, אפשר להשתגע: זר שמורכב מאלומת שיבולים הדוקה (קשור בסרט זהב), זר של עלים בלבד וזר שעשוי כולו מסוכריות, בשלל צבעים וטעמים.
ומה מתאים לקיץ? צופית מציינת שחמניות לא מתאימות לבניית זר עם ידית ספוג כי הגבעולים עבים ויכולים להרוס את הספוג, אך ניתן להכין איתן "בוקה" כפרי. הוורדים תמיד מתאימים אך חשוב להקפיד על האיכות ועל דרגת פתיחות הפרח. אם בוחרים ליליות חשוב להקפיד על הסרת האבקנים כדי שהאבקה לא תלכלך את הבגדים. אם בוחרים בזר "בוקה" קשור, יש לאטום את הגבעולים כדי שהריר שיוצא לא ילכלך. סחלבים מאוד מומלץ להשרות ערב קודם באמבטיית מים כדי שיספגו לחות. פרחים נוספים שמתאימים הם אוכריס, אלסטרומריה, הורטנסיה ועדו.
את הזר מומלץ להזמין בין חודש לשבוע לפני החתונה, רצוי שזה יבוא בשלב שבו הכלה כבר יודעת איך היא הולכת להיראות בחתונה עצמה.
ומילה אחרונה על המנהג המפורסם של זריקת הזר: במקור (שהוא, אגב, לא המקור שלנו...) הכלה נהגה לעביר את הזר לחברתה הטובה, כסגולה למזל טוב וכהגנה מפני רוחות רעות. מזל טוב, באותם ימים, היה שווה לחתונה. מכאן התפתח המנהג של זריקת הזר אל הרווקות שבקהל, והתפתחה האמונה שהבחורה שתתפוס את הזר תהייה הבאה בתור להתחתן.
תודה ל zer4uschool על עזרתם בהכנת הכתבה
