דף הבית  ›  אהבה מחושבת  ›  כוונת השיתוף
כתבות לפי נושאים
מקום לחגוג
קייטרינג ובר
מארגנים חתונה
בית יהודי
הטקס
הכלה
טיפוח וכושר
החתן
מוזיקה
צילום
יחסים
אהבה מחושבת
מסביב לחתונה
מסיבת רווקות
סיפורי חתונה
ירח דבש בחו"ל
הבלוגיה
gays wed
חתונה ירוקה
המדריך לחתונה
שמלות כלה 2016
שמלות כלה2017
twitter   הדפס שלח לחבר
הוסף למועדפים שלי
הדפס
שלח לחבר
Share facebook
twitter

כוונת השיתוף

אין יותר שלי - שלך – מעכשיו הכול משותף

מאת עו"ד אודליה אלטמן   19.06.12   מתוך כתבות:  אהבה מחושבת

במשך עשרות בשנים, הדין החל במדינת ישראל בסוגיית חלוקת הרכוש המשותף בין בני הזוג לעת גירושין או פירוד הבחין היטב בין זוגות שנישאו לפני 1.1.1974 לבין כאלה שנישאו לאחריו. זאת משום שלגבי הזוגות שנישאו לאחר מועד זה הוחל חוק יחסי ממון בין בני הזוג, התשל"ג - 1973  (להלן – "חוק יחסי ממון"), שיצא בשנת 1973, ואילו לגבי אלה שנישאו מוקדם יותר לא הוחל החוק רטרואקטיבית, אלא המשיכה לחול ההלכה הפסוקה של בתי המשפט, אשר יצרה את "חזקת השיתוף", ובין שני אלה היה קיים שוני ניכר.

הבדל חשוב ראשון היה בכך שלגבי זוגות שחוק יחסי ממון חל עליהם נקבע שאין מתקיים שיתוף במתנות, ירושות, נכסים שהיו להם מלפני הנישואין, ועוד. לגבי זוגות שנישאו לפני חוק יחסי ממון, הוכר לעתים קרובות שיתוף גם לגבי נכסים שנתקבלו במתנה ובירושה, או שנצברו לפני החתונה, ובעיקר כך לגבי דירת המגורים של המשפחה. די היה בכך שהצדדים חיו יחדיו תחת קורת גג אחת, ללא קרע או פירוד, וניהלו משק בית משותף, כדי ליצור שיתוף בנכסיהם.

חותמים על הסכם ממון
הבדל משמעותי שני היה שבני זוג שנישאו לאחר יציאת חוק יחסי ממון לא היו יכולים לכפות האחד על האחר לחלק את הנכסים המשותפים ללא הסכמה, אלא באחד משני מקרים: אם הנכסים היו רשומים מראש ע"ש שניהם, או לאחר שכבר סודר ביניהם גט. כיון שכך, בני הזוג שהנכסים היו רשומים על שמם, לרוב הבעלים, היו מסרבים להתגרש, כדי לדחות או למנוע את חלוקת הרכוש, וכך הנשים היו נשארות ללא מקורות קיום, ונאלצות להיכנע לתכתיביהם של בני זוגן במסגרת הסדר הגירושין. 
בשנים האחרונות השתנה המצב החוקי, וכיום שורר דמיון רב בין הזוגות שחלה עליהם חזקת השיתוף לזוגות שחל עליהם חוק יחסי ממון. בשינויים אלה עוסק מאמר זה.
ההבדל השני תוקן במסגרת תיקון שהוכנס לחוק יחסי ממון עצמו, ע"י הוספת סעיף 5א' לחוק, המאפשר כפיית חלוקת הנכסים הרשומים רק ע"ש אחד מבני הזוג גם ללא גט, במקרה של קרע, פירוד או הגשת תביעות. כך לא מתאפשר עוד כיום לבן הזוג הרשום כבעלי הנכסים או הכספים לעכב את חלוקתם ע"י סירוב להתגרש.
ההבדל השני תוקן ע"י בתי המשפט במסגרת ההלכה הפסוקה.
ברע"א 8672/00 אבו רומי נ' אבו רומי, פ"ד נו(6) 175 נקבע לגבי זוג שחל עליו חוק יחסי ממון בין בני הזוג, כי ניתן להוכיח כוונת שיתוף בנכס זה או אחר, על יסוד הדין הכללי, ואז התוצאה היא כמו זו של חזקת שיתוף.
כלומר - למרות שחל על אותם בני זוג חוק יחסי ממון, הקובע כי הנכסים אינם משותפים, שכן התקבלו במתנה, או בירושה, או שבן הזוג הרשום כבעלים הביא אותם איתו לנישואין - עדיין בתי המשפט פוסקים כי הנכסים כן משותפים, ושייכים לשני בני הזוג בחלקים שווים.
הנטייה להחלת שיתוף הינה חזקה וגורפת במיוחד כשמדובר בדירת המגורים של המשפחה, אשר רשומה רק על שם אחד מבני הזוג. לתמיכה ברעיון זה ניתן לומר, כי לבן זוג המתגורר בדירה של בן-זוגו במשך עשרות שנים, משקיע בה ובמערכת הכלכלית המשפחתית, ונמנע מלפעול להשגת דירה משלו כיון שהבין כי הדירה היא משותפת, יש ציפייה לגיטימית להיחשב כבעלים בה. מנגד ניתן לטעון כי די בכך שאדם נהנה במשך שנים מן השימוש בדירת בן-זוגו, וחוסך לעצמו תשלום שכר דירה, ואין כל סיבה להעניק לו גם "פיצויי-פיטורין" בדמות בעלות במחצית הדירה שלא השקיע מאומה ברכישתה. במקרים שבטווח האפור, כאשר בן הזוג הלא רשום השתתף בשיפוץ הדירה, בהשבחתה או הרחבתה, או נשא בתשלום משכנתא הרובצת עליה, קל יותר להצדיק את הטענה כי הדבר מקנה לו זכויות כספיות או אף קניינות בדירה.   
יש לזכור שהן חזקת השיתוף והן כוונת השיתוף, אלו שתיהן בעצם פיקציות, הנחות משפטיות שביהמ"ש מחיל על הצדדים בהתקיים נסיבות עובדתיות מסוימות, ומייחס לצדדים כוונות שיתוף, גם אם לא היו לצדדים באמת כוונות כאלה, ועדיין נקבע בדיעבד ע"י ביהמ"ש שיש שיתוף.

היפוך נטל הראיה-בן הזוג הרשום צריך להוכיח שהדירה רק שלו

מאז פרשת אבו-רומי עלה קרנה של התביעה מכוח כוונת שיתוף, עד כדי היפוך נטל הראיה ממש, באופן שבן הזוג שהינו הבעלים בדירה, המתנגד להחלת כוונת שיתוף, הוא זה שנדרש להוכיח כיום, כי הציג בפני בן זוגו מצג פוזיטיבי לפיו לא יחול שיתוף בדירה. לא בן הזוג התובע להיות מוכר כבעלים, אלא הבעלים הרשום, הוא זה שמתבקש להוכיח בבית המשפט כי הנכס שייך רק לו, ולא לבן או בת זוגו. 
כיום צריך בן הזוג הרשום להראות שהוצג על ידו מצג פוזיטיבי כדי לשלול כוונת שיתוף בדירה שהיתה שלו מלפני הנישואין, ראה ביהמ"ש המחוזי בת"א בע"מ 1055/06 וביהמ"ש העליון בע"מ 4951/06. על בעל הדירה להוכיח שנתן ביטוי חיצוני לכוונה לא לשתף בדירה, כגון ע"י הסכם ממון. כך קבע גם ביהמ"ש העליון בבע"מ 10734/06, וכך בדיוק מפרשים כיום את ההלכה בתיהמ"ש לענייני משפחה: תמש 35790/05 השופטת קיציס בראשל"צ, תמש 27570/07 השופטת מירז בחיפה, תמש 2260/07 השופט ויצמן.
זאת ועוד: בעמ"ש 1037/09 ביהמ"ש המחוזי בת"א קובע: "ככל שביהמ"ש לא ישתכנע כי יש מקום להוצאת זכויות בן הזוג הרשום בדירת המגורים ממסת האיזון, אזי לא יידרש בן הזוג שאינו רשום להוכחות אלו או אחרות, ויהא זכאי לשווייה של מחצית מהזכויות בדירה".
פירוש הדבר הוא שאין דורשים מבן-הזוג התובע שיתוף, ושאיננו רשום כבעלים, שום הוכחות מיוחדות לכך שמגיע לו חצי דירה!
בתמ"ש 20154-12-09 השופטת טובה סיון סגנית הנשיא דנה בשווי דירה שהאישה לבדה הביאה לנישואין. הדירה הזו נמכרה, ותמורתה שימשה לרכישת נכסים אחרים, שנרשמו ע"ש שני בני הזוג. לעת גירושין, ביקשה האישה לקבל בחזרה את שוויה של הדירה, אשר הייתה בבעלותה מלפני הנישואין. כב' השופטת סיון קבעה שהאישה הייתה צריכה לדרוש הסכם ממון, וכיון שלא עשתה זאת, איזון המשאבים יהיה בחלקים שווים, כלומר שהבעל זוכה בפועל במחצית משווי אותה דירה.


כוונת שיתוף – לאו דווקא עקב מגורים בדירה

שאלה שטרם לובנה כל צורכה בפסיקה היא: מה דין כוונת שיתוף כשיש לצדדים יותר מאשר דירה אחת, לגבי הדירה השנייה, בה אין הם מתגוררים. לטענתנו, עצם ההכרה בכוונת שיתוף לגבי הדירה הראשונה, ע"י ערכאה משפטית כלשהי, מהווה ראיה לכוונת שיתוף גם בדירה השנייה, ודורשת לפי הצדק והשוויון להכיר בשיתוף, וכך ביתר שאת כאשר כל אחת מהדירות רשומה על שם בן זוג אחר.  להלן נוכיח כי אין המגורים בדירה מהווים תנאי הכרחי.
בע"מ 1055/06 ביהמ"ש המחוזי בת"א קבע שכוונת השיתוף נלמדת לאו דווקא מהמגורים בדירה, אלא מכך שהאישה עבדה והשתכרה, ועזרה לפרנסת הבית, ומכך שהשקיעה מכספה בשיפוץ הדירה הרשומה על שם הבעל.
בערעור על פס"ד זה לביהמ"ש העליון, בע"מ 10734/06, כב' השופט רובינשטיין אישר את ההכרה בכוונת שיתוף מכוח התרומה הכלכלית ההדדית של הצדדים לפרנסת המשפחה. השיתוף הוכר על סמך סקירת מערכת היחסים הכלכלית ששררה בין הצדדים, התרומה לפרנסת המשפחה, והשתתפות האישה במימון שיפוץ, אף שנטען שהיה זה שיפוץ מינורי.
נפסק שם כי גבולות הגזרה אינם חדים, אין כללים ברורים, ובתיהמ"ש מתלבטים ממקרה למקרה באשר לנכס הספציפי המדובר ולכוונת הצדדים לגביו.   
הש' רובינשטיין בע"א 5939/04 קורא להגביר את החלת חזקת שיתוף על דירה שנרכשה טרם הנישואין ע"י צד אחד, בשל הציפייה להגינות ביחסים בין בני אדם, נגזרת של עיקרון תום הלב, ועיקרון "ועשית הישר והטוב".
אמנם, לפי הפסיקה, כשיש מגורים משותפים בדירה, נדרשת הוכחה מעטה יחסית לשם החלת כוונת שיתוף, אבל לטעמנו, אין דרישה של מגורים משותפים כתנאי הכרחי להחלתה של כוונת שיתוף. כוונת שיתוף לא חלה רק על דירות, ולא רק על דירת מגורים, אלא על כל הנכסים למיניהם, ומכאן שמגורים בדירה אינם תנאי בלעדיו אין. כך למשל, הש' ע' ארבל בעליון בבע"מ 4951/06 הכירה בכוונת שיתוף בזכויות פנסיה.
כאמור מעלה, אליבא דביהמ"ש העליון, מושם דגש על התרומה הכלכלית של בני הזוג למשפחה, ולאו דווקא על המגורים בדירה. עבדת כל השנים, תרמת את משכורתך לקופת המשפחה? אתה שותף! 
לטענתנו, לא המגורים בדירה הם העיקר, אלא היות דירת המגורים בד"כ הנכס העיקרי והיקר ביותר של הצדדים, שלכן אין זה הוגן כי רק אחד מהם יקבל את כולו לעת פירוד. אותו היגיון חל גם על זוג שיש לו יותר מדירה אחת, למשל שגר באחת ומשכיר את השנייה, ניתן להכיר בכוונת שיתוף לגבי הדירה בה לא התגוררו, שכן עדיין מדובר בנכסים יקרי הערך של המשפחה. אין הגינות בקביעת שיתוף לגבי דירה אחת בלבד, רק משיקול של מגורים בנכס, שהרי מן הסתם לא נהוג לגור בשתי דירות בעת ובעונה אחת...
גם לפי בג"צ 2533/11 – כוונת שיתוף יכולה להילמד גם מנסיבות שונות נוספות, ולא רק ממגורים משותפים בנכס – לרבות למשל מטיפול בהשכרתו של הנכס. באותו תקדים השם של בן הזוג שלא היה רשום כבעלי הדירה הופיע בחוזה השכירות, והדבר סייע לו להוכיח כי הוא שותף בנכס הרשום רק ע"ש בן הזוג האחר.
בתמ"ש 12236-04-09 השופט ניצן סילמן מביהמ"ש לענייני משפחה בקריות דן בתביעה שהגישה  אישה לפי כוונת שיתוף, בה עתרה לקבל מחצית מבית שנבנה על קרקע שאותה הבעל קיבל במתנה מהוריו. ביהמ"ש קבע שלא ניתן להצהיר על שיתוף מפני שהאישה אינה חולקת בחובות שעל הנכס (משכנתא, הלוואות). משמע - מי שחולק בחובות על נכס זכאי להיות מוכר כשותף בו.  נפסק כי זהו נכס "על סף" שיתוף ולכן משיקולי צדק פיצו את האישה בסך של 200,000 ₪. השופט הסביר כי לדחות את התביעה, כפי שפורמאלית היה אפשר לעשות, לא יעשה צדק עם הצדדים. פס"ד זה פירט את הפרמטרים המנחים מתי תוכר כוונת שיתוף, ולא מנה ביניהם מגורים בנכס, למרות ששם הצדדים דווקא גרו בו.
בתמ"ש 29620-06 השופטת אלה מירז מביהמ"ש לענייני משפחה בחיפה דחתה תביעת אישה לפי כוונת שיתוף לגבי נכס מקרקעין שהבעל ירש [תזכורת: ירושה, מתנה, נכס מלפני הנישואין, אלו כולם חריגים לפי חוק יחסי ממון. בכולם אין שיתוף אלא אם מוכרת כוונת שיתוף]. ואולם, נקבע כי לאור הסתמכותה של האישה על פירות הנכס כעתודה כלכלית לעתיד, יש לשתפה בתקבולים העתידיים מהנכס. נקבע שהאישה זכאית להשלמה חודשית מהבעל בסכום צמוד למדד של 3,000 ₪ עד אחרית ימיה, בלא קשר למצבו של הנכס או להיותו מושכר בפועל. יושם אל לב כי התשלומים עתידים היו להתבצע לאחר הגט! אלו לא מזונות אישה, אלא תשלומים לצורך חלוקת רכוש.
בשני התקדימים האחרונים בולטת גישת בתיהמ"ש, המבקשים לעשות צדק עם שני בני הזוג, לחלק את הרכוש המשפחתי בהגינות, גם אם הוא רשום רק ע"ש צד אחד, וליצור שוויון בין הבעל והאישה כאשר דרכיהם נפרדות, וזאת אף אם הדין מאפשר להעניק את כל הנכס לאחד מהם בלבד.

כהערת סיום יאמר כי הדרך היחידה להיות בטוח מעל לכל ספק כי דירה השייכת לאחד מבני הזוג לא תהפוך למשותפת, היא לחתום על הסכם ממון אשר נערך ע"י עו"ד מומחה לגירושין, ולשם הבטחת תוקפו - לאשר אותו כדין.

twitter   הדפס שלח לחבר
הוסף למועדפים שלי
הדפס
שלח לחבר
Share facebook
twitter
לכתבה זו התפרסמו 0 תגובות
סגור
הוספת תגובה
שם
דוא"ל
הציגו את כתובת הדוא"ל
כותרת
תוכן
בלחיצה על "שלח" הנני מאשר שאינני שולח כל תגובה המפרה את תנאי השימוש בפורטל מתחתנים ברשת.
שלח