חתונה בהקיץ

דפיקה עצבנית בדלת. אמא מעברה השני, מאבדת את סבלנותה. "נו, את יוצאת? כולם כבר מחכים בחוץ", מסננת. אני מסיטה את הוילון, לוודא. כולם בחוץ. מחכים, מתלחשים. גם הוא, בבגדי חתן, מסתכל סביבו, מחליף מבטים מתנצלים עם הרב, שממשיך לעמוד מתחת לחופה, עדיין לא מבין את גודל האסון. "תני לי שנייה, עוד רגע", אני מנסה להרוויח עוד כמה רגעי חסד, בתקווה הנואשת שאצליח לדחות את הקץ, ולו ברגעים ספורים.

טיפוף נעלי העקב מתרחק מהחדר. גם אמא התייאשה. אני מציצה שוב מבעד לחלון. הוא כבר לא שם. חולפים מספר רגעים, והפעם הוא נמצא מבעד לדלת. "הכל בסדר? את רוצה לספר לי משהו?", הוא שואל בקול רך, מנסה לפייס מבלי לדעת כלל מה ולמה.

"מה קרה?", הוא מתעקש, "את לא רוצה להתחתן איתי?". אני פותחת את הדלת, והוא, הוא עומד מיואש, שעון על המשקוף, עם ידיים בכיסים ופנים מבולבלות. לראשונה, במהלך שנותינו כזוג, אין לי ולו מילה אחת, מנחמת או כעוסה, לומר לו. "כן או לא. זה די פשוט", הוא מנסה שוב.

אחרי שנים של זוגיות, נשלפה הטבעת. התשובה, כמובן, חיובית. ומיד, לחובת הדיווח. טלפונים להורים, לכמה חברות טובות, למשפחה. ובתוך כל השמחה, ניצבת לה אמת אחת פשוטה – זה קורה. לא ניתן להתחמק. התמרונים לא יועילו, החתונה תתקיים.

חברותי עדיין מחכות לבני זוגן, מציבות אולטימטום, מאיימות. ואילו אני, אני האנטי-תזה לכל כלה שתמצאו. מעדיפה לדחות את האירוע, לצמצמו במידת האפשר, להתעלם. קיוויתי שלא יציע נישואין לעולם, שיוותר או ישכח, ושנוכל להמשיך לחיות כזוג, ללא טבעות, רבנים, קייטרינג, שמלות ואולם. אך כאמור, הטבעת נשלפה. ואיתה מתגבשת ההכרה – מתחתנים.

אני כאן כדי לשתף אתכם בארגון חתונה מסוג אחר. מצומצמת, צנועה, ללא אפקטים מיוחדים, פרפרים בחופה וכלה מתעלפת. פשוט חתונה.