let's party
מסיבת נישואים: גם ההורים יוצאים מהארון

זוגות רבים של גייז מסתפקים בחגיגית נישואים מצומצמת. אצל הגברים קוראים לזה חתונה, אצל הנשים מסיבת כלולות, ובכל מקרה האירוע כמעט לעולם אינו מגיע לסדר גודל של מקבילו הסטרייטי. זוגות שכן מחליטים לחגוג, יחסית, בגדול, מעניקים להוריהם הזדמנות לא רק לקבל אותם כמו שהם, אלא גם להכריז על כך קבל סבתא וסבא, דודה ודוד – ולהתגאות. במסגרת התחקיר לסדרת הכתבות הזאת, על נישואים בקהילה הגאה, מרבית הזוגות שדיברתי איתם בחרו לוותר על מסיבת נישואים, כל אחד מסיבותיו הוא.
ד"ר גידי רובינשטיין, פסיכותרפיסט, המתמחה בין היתר בטיפול בהומוסקסואלים ומרצה בכיר לפסיכולוגיה בביה"ס למדעי ההתנהגות של המכללה האקדמית נתניה, אומר שלמרות ניסיונו הרב הן בטיפול פרטני והן בטיפול זוגי בגייז, לא הגיע אליו מעולם לטיפול זוג או חלק מזוג שהרגיש צורך לקיים חתונה חד-מינית פומבית. "אני משער, שמדובר בשלב מתקדם מאוד של יציאה מהארון ובצורך עז לשתף. הייתי אומר שלפחות אחד מבני הזוג צריך להיות מוחצן מאוד כדי לרצות לקיים חתונה מסוג זה," אומר רובינשטיין. "קשה לי לתאר שני בחורים או שתי בחורות מופנמים וביישנים שירצו טקס כזה."
במה שונה תגובתם של הורים לחתונה סטרייטית מלחתונה בין שני גברים או שתי נשים?
ברור שחתונה סטרייטית אינה מציבה בעיות מיוחדות בפני ההורים וברוב המקרים היא מעוררת שמחה, משום שיש הלימה מוחלטת בין הנורמות שעליהן גדלו הילדים, הנורמות של החברה ובחירת בן או בת הזוג. חתונה של צאצאים בני אותו מגדר מחייבת קבלה מוחלטת של הצאצא בכלל ושל נטיותיו המיניות בפרט. ברור שקודם לכך תהליך של יציאה מהארון, על כל המשתמע מכך, וראיית צרכיו של הבן או הבת לפני ראיית הצרכים שלי כהורה, שבמקרים רבים, לפחות בתחילת התהליך, היה מאוכזב.
איך היית מציע לזוג העומד להתחתן לגשת לעניין, מבלי לפגוע בבני המשפחה אבל גם מבלי לוותר על החלומות שלהם?
הייתי מציע לזוג כזה לזכור שזאת חתונה ולא אירוע "פוליטי-אידיאולוגי". במילים אחרות, כמו ביציאה מהארון, יש לבדוק לגופו של עניין ולגופם של המוזמנים מי מספיק ליבראלי, מי יכול להכיל בתוכו אירוע כזה ומי לא, יש לזכור שחלק מבני המשפחה הם אנשים מבוגרים בני דור אחר, אולי קיים מקום לשקול מסיבה רק לחברים, כפי שעושים זוגות סטרייטים רבים המפרידים בין הטקס הדתי ובין המסיבה. כלומר, לא הייתי מציע לנצל אירוע שהוא בסופו של דבר פרטי כדי למנף את עניין היציאה מהארון ואת הנושא של נישואין חד-מיניים. בוודאי יהיו רבים בקהילה ההומו-לסבית שיחלקו על דעתי זו.
האם טקס חתונה רשמי (לא משנה לצורך העניין אם יש לו תוקף משפטי) הוא מעין הכרזה נוספת, רשמית וחד משמעית, על יציאה מהארון?
בהחלט! זו עליית מדרגה. זו הצהרה פומבית מאוד. לרוב מדובר בבני זוג שהם חלק אינטגראלי מהקהילה ההומו-לסבית, שיש להם חברים רבים הומוסקסואלים ולסביות, לפעמים אירוע כזה גם יסוקר תקשורתית. יש כאן, מעבר לצרכים האישיים לשתף אנשים קרובים בשמחה, צורך להחצין את השמחה, להצהיר. משתני אישיות, ובעיקר מוחצנות, ממלאים כאן תפקיד מרכזי. זו בהחלט יציאה שנייה מהארון והפעם בגדול מאוד. אין ספק שהיא מקדמת את עניין הנישואין החד-מיניים מבחינה אידיאולוגית, פוליטית וחברתית.
רואי ואבנר מתל אביב ערכו נישואים אזרחיים בדרום אפריקה, כתבו הסכם זוגיות ובנוסף עשו מסיבה שבה חגגו את מיסוד הקשר, אך הם בחרו שלא יהיה בה שום אלמנט טקסי, מבחינתם הסכם הנישואים הוא מאוד פרטי. לאירוע, לעומת זאת הייתה משמעות משפחתית. "המשפחות שלנו הכירו, אבל זה לא התחבר," רואי מספר. "זה לא כמו עם אח של אבנר, שאחרי החתונה שלו שתי המשפחות נהיו 'טוכעס קרויזים', (כלומר אלתרו לעצמים הרחבה של המשפחה). באיזשהו מקום החלטתי שאני רוצה אירוע שיאפשר לי כאינדיבידואל לחגוג את הזוגיות עם בן הזוג ולתת לה אספקט חברתי שבו אני אומר 'זה זה!' אנחנו זוג לכל דבר ועניין, ולכן היה לי חשוב שהמשפחות יהיו שם, אבל הגדרנו את זה רק לאנשים שאנחנו בקשר איתם – חברים מאוד קרובים, משפחה מאוד קרובה, וכמובן – ההורים."
איך ההורים קיבלו את ההודעה על זה שאתם רוצים לעשות אירוע?
רואי: במקרה שלנו זאת הייתה החתונה הכי נורמלית. אח אחד של אבנר רק נרשם כנשוי בחו"ל, אחי הגדול התחתן בארצות הברית עם גויה. יש לי משפחה חצי מרוקאית, וזה האירוע הכי גדול שאבא שלי הצליח לייצר. הם נורא התרגשו.
"אני חושב שמה שמדאיג משפחות זה שלילדים יהיה קשה בגלל שהם הומואים או לסביות," רואי מוסיף. "אבל הם רואים שאנחנו ביחד, יש לנו בית וקריירות, חיים נורא אמיתיים ונורא גשמיים, שאפשר לגעת בהם."
מסיבת בנות
קרן והילי אראל-גיחון, זוג נשוי ואמהות לשתיים, שייכות גם הן לקטגוריה של החוגגים בגדול. את מסיבת הכלולות שלהן חגגו לאחר שתי שנות זוגיות בחצר ביתן, אז במושב משמר השבעה. "לא ידעתי עד כמה האירוע משמעותי עד שלא עשינו אותו," קרן מספרת. "קיבלנו חבילת אהבה גדולה וקבלה מהחברה שקרובה אלינו, תמיכה למימוש הזוגיות."
קרן והילי כתבו הסכם שמייצג את הזוגיות שלהן והושאו על ידי חברה קרובה, שבמקרה היא גם עורכת דין. "משהו בערב הפך מאוד מאוד משמעותי עבורנו, אפילו בקטע של אחריות," קרן אומרת. "עצם העובדה שנכחו בחצר כ-150 איש ששמעו שאנו מתחייבות לזוגיות, הביאה אותנו למקום של אחריות כלפי ההחלטה הזאת. את זה הבנתי רק בדיעבד."
חלק מאותם אורחים היו בני משפחה וחברים של ההורים. קרן מסכימה שאירוע כזה הוא עוד שלב ביציאה של ההורים מהארון. "כשהם חילקו את ההזמנות עלו השאלות את מי הם רוצים להזמין, מי נוח להם שיהיה ומי לא. זה היה תהליך מעניין, כי הייתה מגבלה של מקום. החלטנו שאנחנו מזמינות רק אנשים שאנחנו בטוחות שרוצים להיות שם, וזה יצר משהו מיוחד, כי ההורים הבינו שהם רוצים עוד אנשים, וחלק מהאנשים האלה לא יודעים מה הסיפור. הם לא מדברים על 'זה', אבל בטוחים שכולם יודעים. זאת הייתה הפעם הראשונה שההורים שלי עמדו במצב של יציאה מהארון באופן חברתי, לא בקפה של אחד-על-אחד עם חברה. זה הביא את אמא שלי למקום של תמיכה מעבר לזה שהקשר הוא רק 'בסדר'. לפני זה לא ידעתי עד כמה היא יצאה מהארון, למרות כל הליברליות והאהבה שהם הפגינו כלפינו."
קרן אומרת שהיום היא מצטערת שהגבילה את ההורים במספר האורחים שיכלו להזמין, אבל הם פיצו את עצמם על כך במסיבת הבריתה הגדולה של הנכדה, בתן הבכורה של הילי וקרן. לשם הזמינו את כל מי שרצו.
גם הילי מספרת שהוריה שמחו על ההחלטה על מסיבת הכלולות, זאת הייתה הזדמנות עבור אמה לספר למשפחה המורחבת על הקשר הזוגי עם קרן, אבל הייתה התלבטות עם הסבא. הילי התעקשה. "הוא קיבל את זה בצורה מקסימה. הוא בעצם כבר ידע, ואמר שהוא רואה טלוויזיה ויודע מה קורה." גם הוריה של הילי הצטערו שלא יכלו להרחיב את מעגל המוזמנים ולצרף גם "ילדים של".
"אחותי התחתנה קצת לפני כן," הילי מספרת. "אחד הקרובים אמר לאמא שלי, 'נחכה שהילי כבר תתחתן', והיא ענתה, 'אל תחכה יותר מדי'. אז הוא אמר, 'תיכף תגידי שהיא לסבית או משהו', אז אמא שלי אמרה לו, 'נכון, היא לסבית."
החשש לא היה מהנטייה המינית, אלא מכך שהבת לא תיזכה למערכת יחסים ארוכת טווח ושלא יהיו לה ילדים, כך שבמקרה הזה החתונה לא הייתה מקור למתח, להפך.
הילי מספרת שכל התגובות, גם ממשפחה רחוקה יותר, אמרו שהיה אירוע מאוד מרגש, והדבר היחידי שחסר בו זה טישואים על השולחנות. לגבי החשש מאורחים שעלולים לחוש שלא בנוח, הילי אומרת את הדבר הפשוט כל כך: "מי שלא היה מרגיש בנוח ממילא לא בא. מי שבא רצה להיות חלק מזה."
