לפעמים כשמסתכלים מהצד על הטקסים שאנחנו מעבירים את עצמנו, זה ממש לא ברור איך אנחנו מוכנים לעמוד במצבים שכאלה. מה גורם, למשל, לכלה שפויה לכל הדעות להסתובב עם גבה לאורחים ולזרוק אחורנית את זר הכלה שלה, או למה בכלל שוברים את הכוס? וידעתם שזה קשור לעובדה שבימי הביניים אנשים לא התקלחו? כנראה שלא.
למה הכלה מחזיקה זר?
היום זר כלה הוא אביזר לכל דבר. מוסיף יופי ומקשט בנגיעות של צבע את השמלה להבנה. אבל לא בגלל זה אנחנו נושאות אותו. בעבר כלות נשאו זר שהכיל צמחי תבלין כמו שמיר ושום, מתוך אמונה שצמחים אלה ישמרו אותן מפני רוחות רעות וצרות אחרות. היו אף תקופות בהן נהוג היה שהחתן יאכל מצמחים אלה, על מנת להגביר את התשוקה בינו ובין אשתו ולהבטיח עד כמה שניתן שהם יקימו ביחד בית של אהבה לנצח נצחים. בימי הביניים הוחלפו השמיר והשום חריפי הריח בפרחים שמפיצים ריח טוב, בתקוה שריחם הטוב יחפה על ריחות הגוף האנושי נטול המקלחת..... וכך התגלגל לו מנהג שמקורו באמונות תפלות ובעיות היגיינה והפך לפריט חיוני שכל כולו יופי.
הינומה – על מה ולמה?
חופה כהלכתה, מכסה החתן את פני כלתו בהינומה. לא תאמינו מה מסמלת ההינומה. מצאתי שתי תשובות:
האחת, על מנת להבטיח שהכלה לא מעוניינת להתחתן עם החתן רק משום שהטבעת שבחר עבורה שווה הרבה יותר מפרוטה. עצם העובדה שפניה מכוסות בהינומה והיא לא יכולה לבחון לעומק את טיבה של הטבעת, מסמל את רצונה להינשא לאותו אדם בזכות מי שהוא, ולא בזכות הטבעת שהביא, והופך את הקידושין לכשרים על פי ההלכה. התשובה השנייה היא (איך לא) צניעות. ההינומה מדגישה את העובדה שהחתן מעוניין להינשא לכלה לא בזכות יופייה החיצוני, שהרי הוא מוסתר, אלא בזכות יופייה הפנימי. הוא בחר בה לרעיה בזכות מי שהיא ובזכות מעלותיה אלה שאינן ניכרות כלפי חוץ.
זריקת הזר – סגולה בכל הצבעים
המנהג המפורסם של זריקת הזר אל הבחורות בקהל והאמונה שאם הוא נופל בידיה של רווקה הוא מהווה סגולה למציאת חתן במהירה, מוכר לנו בעיקר מהסרטים, אולם מקורו נמצא בתרבויות העתיקות. האמונה אז היתה, כי אם כלה אוחזת בפרחים ביום חתונתה הרי שהיא מוגנת מרוחות רעות ויחסיה עם בעלה שמורים. מאוחר יותר, בתקופת ימי הביניים, התפתחה האמונה שכלה שזורקת את הזר אל רעותה מעבירה לה יחד איתו את הסגולות הטובות ואת הברכות, שהחשובות בהן היו אז לאו דווקא מציאת חתן, אלא שפע והגנה מרוחות רעות. בתרבויות מאוחרות יותר קיבלה אמונה זו "טוויסט", והפכה לזו המוכרת לנו, לפיה מי שתופסת את זר הכלה תהיה הבאה להתחתן.
החלפת טבעות – הבעת נאמנות
על פי ההלכה והמסורת היהודית, מקובל לקיים טקס אירוסין לפני טקס החופה עצמו. בטקס זה מביעים החתן והכלה את מחויבותם זה כלפי זו, ואת התחייבותם להינשא בתום תקופת האירוסין. אמנם נדמה כי מדובר במנהג יהודי לחלוטין, אולם למעשה, הרעיון של הגדרת תקופת אירוסין היה דווקא של האפיפיור אינוקנטיוס השלישי. הרעיון הזה עלה מסיבות שהן לאו דווקא רומנטיות. המחשבה שעמדה מאחוריו היתה שיש לתת זמן מוגדר למי שמתנגד לנישואין המתוכננים להשמיע את דברו. אז אמנם מקור המנהג אינו מאוד מלבב, אולם הרעיון של הצהרת כוונות על ידי בני הזוג דווקא תפס, והוא מלווה עמים ותרבויות שונות עד היום. הצהרת הכוונות הזאת מתבצעת, בין היתר, באמצעות החלפת טבעות אירוסין (זהות או שונות – בכל עם ועדה על פי מנהגם) בין החתן והכלה. אם אתם שואלים למה דווקא טבעת, הרי שזה משום צורתה העגולה. על פי המיסטיקה והאמונות של התרבויות העתיקות, עיגול הינו סמל לשלמות, והרי אין מה ששני בני זוג שאוהבים רוצים יותר מלהיות חצי של אותו שלם.
* מאת: שיר שמילוביץ
באדיבות פרחי גורדון- זרי כלה ועיצוב אירועים
